וידויים של נהגת מתוסכלת: רק קטנוע יקצר לי את הדרך

אני כבר לא מסוגלת לעמוד בפקקים, להתעצבן ולבזבז 100 דקות כל יום. לא יתכן שרק בגלל הפקק, הילדים שלי יקבלו אמא עצבנית. אם שני גלגלים מרתיעים את ההורים שלי, אני אעבור לשלושה

יעל פלד ינאי (יח"צ)
פתאום גיליתי שראשל"צ נמצאת 12 דקות מתל אביב

העומס בכבישים הפך בשנה האחרונה למטרד שאי אפשר להתעלם ממנו. כמות כלי הרכב החדשים הנמכרים כל שנה, הולכת וגדלה ותחבורה ציבורית יעילה, עדיין אין במדינתנו. מאז שהחלו עבודות הרכבת הקלה בתל אביב וסביבתה, אנו מתבשרים בכל חודש על הגידול בפקקים ועל התארכות זמני ההגעה מהפריפריה למרכז. אני, כאשה עובדת, העושה דרכה יום יום מראשון לציון אל העיר הגדולה, לא צריכה מחקרים כדי לדעת את זה.

כתלמידת תיכון, החזקתי ברישיון לקטנוע ואף רכבתי תקופה קצרה. האמת, שאת הקטנוע רכשתי לקראת גיל 17, כדי להפעיל לחץ על הורי ולשכנעם לפנק אותי במכונית ליום ההולדת. התרגיל כמובן עבד, אבל עד היום יש ברשותי גם רישיון לקטנוע. כבר כמה חודשים, שאני משתעשעת עם הרעיון הנועז להפוך לרוכבת מדליקה עם כל האבזרים הנלווים. ברעיון, אומנם הולם אותי והתמונה בראשי מוצאת חן בעיני מאוד, ועדיין.

יש הרבה סימני שאלה בסיפור. הורי, למשל, עדיים משוכנעים שזה מסוכן ולא מתאים לאמא צעירה שמפרנסת משפחה. חברי לעבודה, מכירים מישהו שמכיר מישהו שפעם החליק ומשם הספורים רק משתפרים. חברותי שרוצות לראות אותי חוזרת לימי התיכון, מקפידות להזכיר שאני עדיין אזדקק למכונית ורואה החשבון העלה את המשוואה ששניים זה בדיוק חצי מארבעה גלגלים.

חיסכון שנתי של כמעט 10,000 שקלים

אני אמא טובה ועובדת מסורה, שמבזבזת שעה וחמישים דקות בממוצע, בכל יום, בדרך אל ומהעבודה. בזמן הזה, אני לא מתאמנת, לא קוראת, לא מבלה עם אף אחד - אני רק צוברת עצבים וכעסים. את כל התסכולים מהדרך, אני פורקת בסופו של יום, דווקא על ילדי היקרים לי מכל. הם לא אשמים שמישהו עקף או נדחף. הם לא יודעים שהרגל המאיצה והבולמת כבר כואבת והם גם לא אשמים בכאב הראש מהישיבה במכונית.

בכל פעם שקסדה עם שיער ארוך, חולפת על פני ואני לא זזה, אני מדמיינת את אותן 100 דקות ביום. פעמים בשבוע ספינינג, סרט או הצגה טובה, שעתיים בגינה עם הקטנים ועוד נשאר לי זמן לעצמי. בכסף שאחסוך על דלק, אני אסע לחופשה עם הילדים. אולי אפילו חופשה קצרה לחול - בכל זאת, 800 שקלים דלק בחודש זה 9,600 שקלים בשנה. אני כבר אפילו יודעת איזה מעיל רכיבה מחמיא אני רוצה.

תל אביב (ShutterStock)
נתיבי איילון. כמעט שעתיים על הכביש בכל יום (צילום: shutterstock)

סיבוב קטן בחניה של המשרד

לפני כשבוע, רק כדי לבחון את העניין, ביקשתי בקולגה לעבודה שיאסוף אותי על הקטנוע שלו. קטנוע חדיש עם שלושה גלגלים. מאלו שתמיד מצחיקים אותי כשאני רואה אותם מתקרבים אלי מאחור במראה.

רציתי סיבוב קטן, בחניה של המשרד, אבל בהיעדר ביטוח, וויתרתי. למרות שציפיתי לרכיבה מגושמת, לא הרגשתי שוני מקטנוע דו גלגלי. אני גם די משוכנעת שהטיעון ששלושה גלגלים, גם הם בטוחים יותר משניים, יעבוד וירגיע את כולם מסביבי.

עוד משהו שגיליתי כמורכבת על כלי דו גלגלי, זה שראשון רחוקה רק 12 דקות מתל אביב. אז או שהזמן טס כשנהנים, או שהקילומטרים על קטנוע קצרים יותר. כך או כך, אני כבר החלטתי שעד שתהיה כאן תחבורה ציבורית טובה או מערכת כבישים יעילה. אני עושה משהו טוב למעני ועוברת לקטנוע.